פברואר 2016

מאת אלי צחור ואמיר חדד

 

לאחר המשברים של 2008 ו-2011  נקטו הבנקים המרכזיים בעולם במדיניות מוניטארית מרחיבה, שעיקריה: הפחתה של  שערי הריביות בעולם לרמות  אפסיות, והזרמה של  נזילות גבוהה לשווקים.

 

התוצאות המאקרו כלכליות למדיניות הזאת היו: צמיחה נמוכה, מלחמת מטבעות ובועות במחיר הנכסים השונים.

 

למרות זאת, פעלו הבנקים המרכזיים בשיטה של מה שלא מושג בכוח יסתדר בעוד יותר כוח והגבירו עם הזמן את המדיניות המוניטארית המרחיבה. הבנקים המרכזים סירבו להודות בטעותם וממשיכים עד עצם היום הזה את השימוש בכלים האלה, ואף התחילו להשתמש במדיניות של ריבית מוניטארית שלילית במדינות כמו שבדיה, שווייץ ויפן.  

הכלכלות באירופה וביפן כמעט ולא צומחות, ואם כן אז לפרקי צמיחה קצרים בלבד. ההתאוששות הברורה היחידה היא בארה"ב אבל גם שם היא די שברירית .

הצניחה  בשנה האחרונה במחירי הסחורות,  ובייחוד במחירי הנפט, גרמה  לזעזוע וטלטלה במדינות כמו רוסיה, קנדה וברזיל. מדינות אלו  סובלות מצמיחה  שלילית וירידה  חדה בצריכה הכללית, שגורמת לפגיעה בעקומת הביקוש העולמי.

נוסיף לכך  גם את הכלכלה בסין הסובלת מירידה בצריכה  בגלל סיבות שעוד לא ברורות מספיק. מה שברור הוא שיש בעיה  עולמית של  חוסר בביקושים.

מי שבכל זאת נהנו מהורדת הריבית הן החברות הגדולות והצרכנים החזקים שהרבה מהם קנו עם הכסף נדל"ן. ברמת המאקרו,  הכסף הזול של הבנקים לא הגיע לידיים שצורכות אלא לידיים שחוסכות. 

כללית במדיניות פיסקאלית מרחיבה הממשלה  מגדילה את הוצאותיה או מצמצמת את גביית המסים. מאחר שהמטרה היא הגדלת ביקושים אז יש להוריד מיסים לצרכנים  בעלי נטייה שולית לצרוך גבוה. במילים אחרות: הפחתת מיסים למעמד הביניים.

 

כדי שלא נישמע כמו מצע בחירות של מפלגה, נסביר את זה במונחים כלכליים. בדקנו האם בפועל הפחתת מיסים אכן מביאה לצמיחה בתוצר, ובלשון של כלכלנים - מה המכפיל הפיסקאלי?

 בנק ישראל מגדיר את המכפיל הפיסקאלי כיחס בין אחוז השינוי בסך התוצר לאחוז השינוי במשתנה הפיסקלי. במילים פשוטות: אם המכפיל גדול מ-1 אזי:  כל שקל הפחתה במיסים תורם לתוצר יותר משקל; ואם המכפיל  נמוך  מ-1 אז כל שקל הפחתת מיסים תורם פחות משקל לתוצר. זו הנוסחה.

פרופסור אמריקאי בשם אנטוניו פטאס מבית הספר למינהל עסקים אינסייד בדק את עניין המכפיל הפיסקאלי כבר ב-2001 וטען שקרן המטבע וגופים כלכליים אחרים משתמשים במכפיל פיסקאלי נמוך מ-1 (כלומר, הורדת המיסים לא מייצרת את הצמיחה המצופה) כי הם מעדיפים מגזר ציבורי קטן ולא להסתכן בגירעונות גבוהים שעשויים לנבוע מהפחתת מיסים.

לדעתו, הסיבה לפרוץ המשבר ב-2008 וב-2011 הייתה שהציבור חי מעבר ליכולתו ולכן עדיף להעלות מיסים וכך להתמודד עם המשברים ולאזן את הגירעונות הממשלתיים.
המחקר של יובל מזר ( בנק ישראל) מצא כי המכפיל הפיסקאלי בישראל נאמד ב 0.7, כלומר: ויתור מצד הממשלה על שקל מיסים מייצר 0.7 שקל צמיחה, כביכול לא משתלם. אבל המחקר לא בדק את השפעה של המכפיל הפיסקאלי ביחס לרמות שכר שונות.  

לפי הפרסום האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעלי ההכנסות מרמות מיסוי של 21–34 אחוז משלמים כ-54.6 אחוז מהמיסים הישירים. בעלי הכנסות אלו, כ-30.6 אחוז מהשכירים, מהווים את השדרה המרכזית של מעמד הביניים הישראלי.

בעלי השכר בטווחי המיסוי בין 21 – 34 אחוז  מתקשים לחסוך והנטייה השולית שלהם לצרוך  גבוהה יותר ולכן המכפיל הפיסקלי שלהם יהיה גבוה יותר.

מכאן אנו מניחים כי הפחתת מיסים לבעלי המשכורות של מעמד הביניים, זה שצריכתו מושפעת מסכום הנטו שבמשכורת, תהווה זריקת מרץ  למשק המקומי . במקום עוד מאותו דבר, כלומר הפחתות ריבית נוספות , יש להוריד מיסים למעמד הביניים. ההורדה במיסים אמנם תגדיל גירעון , אבל הגידול בצריכה וצעדים משלימים נוספים יוכלו לאזן זאת.